בין מנהיגות לניהול קיימים מספר הבדלים.
חלקם ידועים וחלקם פחות.

את הידועים אנחנו כבר מכירים;
ניהול מגיע מתוקף הסמכות, בעוד מנהיגות מגיעה מבפנים. ניהול הוא תלוי פונקציה של התייחסות למגוון גורמים, כאשר מנהיגות תהיה שם תמיד.
יש עוד, כמובן.

ויש כמובן את הדיון האינסופי – האם מנהיגות אפשר ללמד או לא?

אין לי תשובה ואני לא ממציא את הגלגל.
אבל יש לי נקודה למחשבה.

הבדל שלא מדברים עליו מספיק הוא שניהול מגיע מהחוץ לפנים ולכן אפשר ללמד אותו, בעיקר מפני שהוא צורך ארגוני.
אם ארגון ימצא את עצמו ללא מנהל, הוא יכשיר את אחד העובדים לתפקיד כדי שיהיה מי שישמור על הסדר ויוודא שהארגון לא מבצע טעויות.

במילים אחרות, ניהול הוא צורך. כורח המציאות.

מנהיגות, לעומת זאת, מגיעה מבפנים החוצה.
אמנם מנהיגות יכולה לחולל פלאים בארגון, אבל היא תהיה שם גם ללא תלות או צורך בארגון כזה או אחר. ולכן השאלה הנכונה לגביה תהיה לא האם אפשר ללמד אותה אלא האם *צריך* ללמד אותה.
הרבה מובילי דעה אומרים שאנחנו צריכים יותר מנהיגים ופחות מנהלים. וזה נשמע ממש טוב.
אבל האם זה נכון?

לא הרבה אנשים בנויים להיות מנהלים, בטח מנהלים טובים ועוד פחות אנשים בנויים להיות מנהיגים. אין יתרון בלהכשיר אנשים למנהיגות בכח, בדיוק כשם שאין יתרון בהכשרה מאסיבית של מתכנתים, מורים אם כל מקצוע שלפתע מוצף בהכשרה מקצועית.

במילים אחרות, מנהיגות היא בונוס, יתרון. היא לא תלויה בצורך כזה או אחר.

לא כל מנהיג הוא מנהל גדול.
וחשוב להבין את זה. להכיל את המורכבות הזאת. חוסר ההבנה של זה גורם לארגונים רבים מדי לא להגדיר נכון את חלוקת התפקידים בחברה וזה יוצר כאוס, שמוביל לכשלון וכו'.

ולמה כל זה משנה?
מפני שקל לראות איזה מנהל לומד לנהל על חשבון העובדים. קל לראות מתי הלמידה הזאת טכנית בלבד ויוצרת מרמור במקום העבודה ומתי הלמידה הזאת פחות נצרכת.

אם תדעו לזהות את זה, תדעו איפה אתם רוצים לעבוד. וזה בכלל לא משנה אם אתם זוטרים או בכירים.