בשבוע שעבר למדתי שיעור כואב.
שוב, אחרי כמה שנים שזה לא קרה לי.
📝📚
כשהמנהל הקודם חפף אותי בעבודה הוא חזר בעקביות על המשפט "בעניין הזה לקחתי צעד אחורה", בהקשר של ההתנהלות מול ההנהלה הבכירה. הוא ממש חזר על המשפט הזה פעמיים ביום.

בהתחלה התעלמתי לצערי מהנורות האדומות.
בזמנו חשבתי שהבעיה נמצאת בו.
חוסר מקצועיות, זלזול, עייפות החומר. לא משנה מה, חשבתי שהוא פשוט לא כשיר למלא את התפקיד ושזאת הסיבה האמיתית לכך שהוא מועזב.

אומרים שחכם עדיף מנביא.
ניסיתי להיכנס לכל תחום שהוא הזהיר אותי ממנו ונפלתי בכל אחד מהם. בכל פעם מחדש כשנוכחתי לדעת שהוא צדק, אמרתי לעצמי "בגלל זה הוא לקח צעד אחורה".

יש בעיות ניהוליות שהן אתגר.
נחמד לקרוא להן אתגר ולא מכשול מפני שבאמת יש מה לעשות בנידון.
ויש בעיות ניהוליות שהן פשוט בעיות.
הנהלות שלא רוצות לדעת – או גרוע יותר: מסרבות להכיר בכך – שיש בעיות ושהן אקוטיות במיוחד.

וכשההנהלה החליטה שהיא עוצמת עיניים, גם מפתח שבדי לא יפקח לה אותן.

ובכל זאת ניסיתי.
כי אני אופטימי חסר תקנה.
כי אני מאמין שאפשר לתקן הכל.
כי אני רוצה לעזור גם לאנשים שדוחים את העזרה (אפילו כשהם חייבים אותה).

וזה הפיל אותי. מקצועית כמובן.
ולמדתי, שוב, שיעור כואב שכבר למדתי בעבר:
אפשר *לנסות* לעזור לכולם.
אבל אפשר *להצליח* לעזור רק למי שרוצה לקבל את העזרה שלנו.