15 שנה ו-4 ימים חלפו מאז שהעולם הפך לחופשי ואנחנו לעבדים.

טוני פאדל, אחד מראשי הצוות שפיתח את האייפון, מעיד שהעובדים שבחנו את האבטיפוס לא יכלו להניח אותו מהידיים.
אנחנו מדברים על 2007, כן?
אין זום במצלמה, אין צילום וידאו, אין מצלמת סלפי. וזה רק בתחום הזה.
היה אפשרי להתקין רק 15 אפליקציות על המכשיר.
שום דבר מפתה במונחים של היום.

לפי פאדל, העובדים שלחו הרבה יותר מיילים בזכות האייפון, קראו חדשות ולמעשה עשו הכל דרכו.
האייפון חיבר אותם לעבודה בצורה אבסולוטית,
דבר שאז נתפס כמועיל.

אבל זאת הייתה רק יריית הפתיחה.
יחסית למכשיר שתמך רק בדור 2 ובא בלי GPS (היה בו גוגל מאפס בזכות שיתוף פעולה עם גוגל), אנשים התמכרו אליו מהר מאד.

לא עוד מכשיר מקשים שחושב על כל פעולה ("רצית לכתוב L או K? בא ניקח דקה לוודא את העניין"), אלא מסך טאצ' אחד גדול עם לחצן אחד בלבד וקריאה ברורה לשינוי כיוון בעולם הסלולרי.

אפל לא הייתה הראשונה להמציא מסכי טאצ', אבל היא לחלוטין הייתה הראשונה להבין איזו תועלת היא יכולה להפיק מהם כחברה מסחרית.
למעשה, עד שגוגל יצאה עם האנדרואיד, שיתוף הפעולה בין החברות היה כמעט מלא, מה שהפך את אפל לשליטה וכמעט לבלעדית בתחום.

כיום, אפל כבר לא בלעדית ולמרות שב-15 שנה היא זינקה משווי שוק של 180 מליארד דולר ל-2.5 טריליארד דולר (כשליש מתקציב ארה"ב נכון לשנה שעברה), שוק הסמארטפונים העולמי התפוצץ בשנים האחרונות וכיום קשה למצוא משהו ללא סמארטפון, לפעמים אפילו שניים.

וזה השתלט על האנושות.
אנחנו לא "מחוברים יותר " אלא "רק מחוברים".
אנחנו לא "יעילים יותר".
בעולם אין ואקום.
כשאתה יותר יעיל בתחום אחד אתה פחות יעיל בתחומים אחרים.
וכאן הפערים עצומים.
היעילות המקצועית עלתה אבל איזון הבית-עבודה נפגע.

איזון החיים-סמארטפון הלך לאיבוד.

החיים האישיים נפגמו.
הרגעים הקטנים במיטה לפני השינה הפכו לגלילה אינסופית, עד נפילת המכשיר על הפנים שלנו.

העולם הפך לחופשי ויעיל.
אנחנו הפכנו לחברת יחידים שלא מסוגלים לדחות סיפוקים, בעיקר אם הם כוללים שליחת מיילים של העבודה בעודנו יושבים במסעדה, מעלים תמונה של הקינוח המושלם.

הפכנו לעבדים.

מה דעתכם?